רפסודיה בוהמית
אני לא איזה מבינה גדולה במוזיקה, בשנים האחרונות בקושי יוצא לי להקשיב למשהו חוץ משירי ילדים (חברה יש לאן להשתפר בתחום).
כשאני מאזינה למשהו באמת מבחירה ולא 88 או חסדי גלגלצ על הדרך אז זה יהיה קלאסיקות כמו קווין, רד הוט, מדונה, מטליקה דברים מהסגנון. יש שיגידו כי נתקעתי שם ולא התחדשתי עם השנים.
למה אני מספר לכם את זה אתם ודאי תוהים. מה לזה ולהורות/זוגיות?
אז מסתבר שהמון!
מצאתי את עצמי בטיסת אלעל מפנקת במיוחד (תודה אמיר) צופה בסרט על פרדי מרקורי וקווין,
מי שעוד לא ראה, רוצו!
שמעתי כמה הסרט הוא מאסט לכל חובבי הלהקה אבל מה שלא חשדתי לרגע זה פרץ הזכרונות שבאו עם כל שיר ושיר.
פתאום המחשבות נדדו מזכרונות להבנה בוגרת של מה הוא מסמל הפרדי הזה שעד היום היה בשבילי זמר מעולה וקצת מכוער, סמל לחופש, תשוקה ובחירה!
נכון, שוב זה בא אלי הפעם מכיוון אחר.
אני גדלתי לתוך המוזיקה המטורפת הזאת בין אם כי זה היה פופולרי בזמנו ובין אם ההורים השמיעו בבית.
הם לא סיפרו לי את כל מה שהוא מסמל, פורץ דרך, פורץ גבולות, הולך אחרי הנשמה והחזון שלו.
את כל אלו למדתי בטיסה.
למדתי כי זה היה כרוח בהרבה כאב שלו. ואני תוהה איך אפשר ללמד את הילדים שלי לעוף על עצמם ושידעו כי הם יהיו אהובים ולא משנה מה.
איך אני מלמדת אותם לקבל את האחר, השונה, ומי יודע אולי הם בעצמם יהיו "השונים".
איך אני מלמדת אותם כמה אומץ צריך בשביל להיות אתה עצמך אבל כל אפשרות אחרת היא הרסנית לאורך שנים וכי הם, קטנים קטנים אבל מלאי אומץ.
אני ואמיר שונים בהמון דברים, דרך החשיבה שלנו כאילו בעולמות מקבילים שלא יפגשו לעולם וגם הטעם המוזיקלי שלנו.
אני אוהבת קצבי, שמח, אופטימי, מידי פעם משהו דביק לרוב משהו שאפשר לרקוד לקצבו,
נו 80's אתם יודעים :)
ואמיר, אמיר הוא חובב ימי זכרון בשבילו זה ימים של אושר מוזיקלי.
אז עם כל השוני והרב גוניות בתוך תא משפחתי אחד איך אפשר להעביר לילדים כי גיוון זה עושר שמביא לאושר?
תודה פרדי כי חיית בנינו, לחיי היצירתיות
