פתאום גדלנו
אני לא יודעת איך המוח שלנו עובד, ואני לא יודעת מספיק על איך הגוף שלנו בכללי עובד,
אבל אני יודעת להגיד שאם מקשיבים ושמים לב לצעדים הקטנים ניתן להבין
איזה מרחקים אנחנו צולחים.
פתאום גדלנו
ככה ביום אחד הבנתי כי אנחנו כבר לא בהשרדות מיום ליום משעה לשעה.
אנחנו כבר עולים לקחת אוויר ואפילו לא מעט פעמים ביום.
התחושה שכל רגע כולנו עלולים לאבד את הראש כבר לא קורה כל הזמן
כמו לפני שנה או אפילו חצי שנה...
אז מה קרה?
איך קלטתי את זה?
זה בא מתוך שיחות שלי עם אמיר שכל אחד קצת מדבר על
השאיפות האישיות שלו, איפה הוא רואה את עצמו בפן המקצועי ההורי הזוגי.
זה לא מסוג השיחות שיש לנו כל יום או אפילו כל שבוע אבל יש תקופות
שזה בא ואני אוהבת את הרגעים האלה!
מאוד!
אני אוהבת לפנטז, לדמיין, לחלום....
הפעם הבנו שכבר תקופה אמיר רוצה להתקדם וזה לא התאים בתזמון המשפחתי.
3 ילדים יחסית קטנים אמא אחת תשושה מידי ואבא שטס המון....
ואז זה קרה, כמו כל חצי שנה, אמיר יצא ל 4 ימים חו"ל רק שהפעם
עוד לפני שחזר הרגשתי שמשהו השתנה בחוויה שלי ושל הילדים.
היינו בסדר :)
הילדים מבינים יותר, וכבר יותר עוזרים יותר לוקחים חלק בעשייה
בבית ואז אמא כמובן פחות מותשת...
ואני ראיתי שהבית, כשאני אומרת בית, אני מתכוונת אלי,
לא מאבדים את השפיות מ 4 בקרים שאני לבד איתם ו 4 ערבים לארגן אותם לבד.
נשארתי עם אוויר בריאות ולא עם הלשון בחוץ
מה איפשר את זה?
כנראה מכלול של דברים.
הילדים בכל זאת טיפה גדלו ואני בנתיים למדתי עוד קצת לשמור על השפיות שלי,
ללמד את הילדים לקחת יותר חלק במטלות הבית.
גם אם זה דברים ממש קטנים זה ממש עוזר, זה מוריד את תחושת הכל עלי, אני לבד בזה.... בעיקר למדתי לראות את העזרות הקטנות האלה כמשפיעות ולא מזלזלת
ב baby steps אצל כל אחד מהילדים שלי, וגם בעצמי.
הפוסט הזה לחיי הצמיחה והגדילה של כל אחד, היכולת לראות את הדרך
ואת מה שזה מאפשר לנו בעתיד.
צ'או
